בן בדריה וגבריאל. נולד ביום י' בחשוון תשי"א (21.10.1950) בעיראק. בן למשפחה שבה שבעה ילדים, חמש בנות ושני בנים.

המשפחה עלתה לארץ מעיראק בשנת 1951 והתיישבה בקריית שמונה, שם עובדיה גדל והתחנך. למד בבית הספר היסודי "רמב"ם" ובתיכון "המתמיד" בעיר. הגיע להישגים גבוהים בלימודיו בקלות ובלי מאמץ, וכנער יפה תואר עם חיוך כובש וקסם אישי היו לו חברים רבים.

ספורט היה אהוב עליו, ובמיוחד כדורגל.

בשנת 1967, עם סיום לימודיו ומייד אחרי מלחמת ששת הימים, בערה בו התשוקה להתנדב ולתרום למדינה, ולכן הקדים את תאריך הגיוס והתגייס בהיותו בן שבע-עשרה בלבד. הוא שובץ לחטיבת "גולני", התקדם לתפקיד מפקד כיתה (מ"כ) ולדרגת רב-טוראי ושירת בבסיס ההדרכה (בה"ד) 4 בקרבת רמאללה. במסגרת תפקידו פיקד על טירונים, ומאחר שהיה מפקד מוערך נשלח למבדקי קצונה.

בשנת 1968 נקלע לתאונת דרכים בבסיס צבאי, בהיותו ברכב כטרמפיסט. עובדיה נפצע באורח קשה ונלחם על חייו. הפגיעה העיקרית הייתה בעמוד השדרה, כך שהוא נותר משותק בארבעת הגפיים ומאז נאלץ להיות מרותק לכיסא גלגלים.

לאחר אשפוז ממושך ושיקום בבית החולים "שיבא" עבר לגור במעון לנכי צה"ל בשכונת יד אליהו בתל אביב. הוא התעמל בחדר הכושר ב"בית הלוחם" בשכונת אפקה בעיר, שחה והשתתף בחוג קליעה למטרה, תחום שבו הצטיין. בזמנו הפנוי שקד על מילוי תשבצים, ולכן כונה "אלוף התשבצים".

בשנת 1980 עבר להתגורר בבית שבנה בהרצליה פיתוח. ברוך, שטיפל בו במעון נכי צה"ל, עבר לביתו כמטפלו העיקרי, ולצידו מטפלות נוספות. הקשר בין השניים התהדק, והם היו חברים קרובים מאוד עד יומו האחרון.

למרות הקושי לאחוז במכחול בידיו החל עובדיה לעסוק בציור באופן אינטנסיבי. בזכות כוח רצונו הגיע להישגים אומנותיים גבוהים, ובזכות ההתמדה הצליח להתגבר על מגבלות פיזיות ולהתמקד ביופי ובאסתטיקה. בציוריו מובעת קשת צבעונית וייחודית של רגשות, וכשמתבוננים ביצירות אפשר לחוש ברגישותו ובאנושיותו של עובדיה.

במהלך השנים צייר בכמה סגנונות: קולאז' (בתמונה משולבים מקורות כגון גזרי נייר, אריג ועוד), נוף, ציור מופשט וציור סוראליסטי. מדי בוקר היה מתעורר ונפעם מחדש מפלאי הבריאה, ואז מצייר את הטבע כפי שנגלה מעיניו של היושב בכיסא גלגלים. בחורף בתוך ביתו החם והמוגן צייר אי-סדר, גשם, קור וסערה מאיימת, ואילו בקיץ יצא אל החום שנסך בו שלווה ותחושת ביטחון, וצייר בהתאם לרגשות אלה.

בשנת 1989 הוצגה תערוכת יחיד ראשונה שלו ב"בית הלוחם" באפקה, וכעבור חמש שנים, בשנת 1994, התקבל לאגודת הציירים והפסלים של תל אביב. בשנת 1996 הוצגה תערוכת יחיד נוספת שלו בעיר וכן באוניברסיטת "לסלי" במדינת מסצ'וסטס שבארצות הברית. כעבור שנתיים הוצגו יצירותיו בתערוכה קבוצתית, "פרופיל חמישים שנה לישראל", בבית "יד לבנים" ברעננה.

אחת המטפלות שלו הייתה חדווה. בהסכם הורות משותפת הם הביאו יחד לעולם בשנת 2005 את בנם תומר. הרך הנולד, שהתגורר עימו, הביא הרבה אור ושמחה לחייו. גידולו וחינוכו היו למרכז עולמו של עובדיה, שהיה אב למופת, נערץ, עם נתינה ללא גבולות. כדי להשקיע באבהותו עזב את העיסוק בציור.

עובדיה היה איש שיח, שימש אוזן קשבת לרבים וידע לייעץ לכל אחד ובכל תחום. ביתו היה בית חם ומרכז למפגשים משפחתיים. חברים מתקופות שונות בחייו ביקרו אותו לעיתים קרובות, ועוברי אורח הרגישו בביתו כאילו היה זה ביתם. את כולם קיבל בשמחה, בפנים מאירות וברוחב לב.

עובדיה אהרוני הכהן נפטר בי"ח בניסן תשע"ו (26.4.2016) לאחר סיבוכים רפואיים. בן שישים וחמש היה בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בקריית שמונה, שבו נקברו גם הוריו ואחותו. הותיר בן, ארבע אחיות ואח.

על מצבתו חקקו אוהביו פסוק מספר תהילים מט, יח: "כי לא במותו ייקח הכל, לא ירד אחריו כבודו".

לזכרו הוציאו אחיו ואחיותיו לאור את הספר "רחוק ככל שיהא לנצח יפיץ עלינו אורו", ובו תמונות מחייו, צילומים של ציוריו ודברים שנכתבו לזכרו.